תשעה באב הוא לא רק יום צום ותפילה של שומרי מצוות ומסורת. יש לו משמעות לאומית חשובה גם בימינו. על פי המסורת היהודית חרבו בית ראשון ושני ב-ט' באב. ההיסטוריה מייחסת את חורבן הבית הראשון לנסיונות המרד של קבוצות אידיאולוגיות שונות שפשטו בארץ, ביניהם בני חשמונאי, המכבים. חורבן בית שני לעומת זאת מיוחס במקורותינו
לעבירות שבין אדם לחברו.
ט' באב נחשב ליום של פורעות במסורת היהודית, וסקירה היסטורית קצרה מלמדת שלא רק שני בתי המקדש חרבו ביום זה, אלא גם גירוש ספרד החל באופן מעשי בתשעה באב של שנת 1492, והוא היום שבו פקעו זכויותיהם של היהודים
למכור את נכסיהם ורכושם לפני שגורשו מספרד. ביום זה גם הכריז גרינג על תוכנית "הפתרון הסופי" במלחמת העולם השנייה, מה שנתן את האות להשמדה ההמונית, המתוכננת והמאורגנת של העם היהודי, "השואה". באותו יום בשנת 1942 החלו קרונות הבקר להסיע יהודים לתחנה האחרונה בחייהם בטרבלינקה.
הנה כי כן, אין לי ספק שהיוזמה של "תאיר" וכנס שדרות לחברה לערוך ברחבי הארץ ובמודיעין בכלל זה ערב שכולו עיון ודיון בהשלכות של חורבן ירושלים היא יוזמה מבורכת, ויבוא על הברכה מתנ"ס מודיעין שלקח משימה זו על עצמו. במיוחד יש לציין את יצחקי ורטהיימר, רכז התחדשות יהודית במתנ"ס, הרוח החיה מאחורי הערב.
אולם הגמלאים במתנ"ס היה מלא מפה לפה. המקום היה צר מלהכיל, והחבורה המכובדת יצאה עם הכיסאות לרחבת
הדשא שממול ל"מרכז הרב תחומי" אחרי קריאת מגילת "איכה". החברה למתנ"סים הפיקה חוברת מהודרת עם חומרים
כתובים מאירי עיניים בנושא החורבן ותשעה באב. בין השאר תופסים שם מקום של כבוד קטעים ממגילת "איכה",
אותם קרא ושר בהטעמה בערב זה יצחקי ורטהיימר. בהמשך הערב הופיעו 4 אישים ששוחחו עם הקהל בהנחייתו
של אמיר בר שלום מהטלוויזיה הישראלית. כל הדוברים עמדו על חשיבותו הלאומית של ט' באב ועל האקטואליות שלו גם בימינו. ח"כ ניצן הורוביץ אשר העיד על עצמו כאדם חילוני "וכולכם יודעים מה אני מייצג", סיפר על משפחתו- על הוריו ניצולי השואה שבנו כאן את ביתם תוך מאבקים כלכליים ואחרים. הוא הדגיש את עשייתו ואת תרומתו למען ירושלים, וציין כי גם היום רבות המחלוקות בינינו על נושאים כאלה ואחרים בחיי היום יום.
"כולם דיברו על דברים שאנחנו יודעים שהם חשובים-סובלנות ואהבה", אמרה שכנתי לכיסא. "צריך להזכיר את זה,
בחיי היום יום אנשים לא תמיד שמים לב". לדעתה של שכנתי, אנשים מתחברים למסורת, ודווקא החילונים מבטאים
את הרצון והכמיהה לזיקה זו הזה בסביבות החגים.
לא תמיד חשנו כך. החלוצים שהקימו את הישובים הראשונים דווקא התנערו מהמסורת, ורצו ליצור כאן חברה חדשה.
בשנת 1934 כתב ברל כצנלסון, מאבותיה הרוחניים של תנועת העבודה, שני מאמרים שעסקו ביחס החלוצים ותנועות הנוער ליום זה: "חורבן ותלישות" ו- "מקורות לא אכזב" . במאמר השני הוא עומד על חשיבות הקשר עם עברנו ועל ערכו של הזיכרון:"שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושיכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו?... דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות... יש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה , ויש שהוא... חושף נשכחות, ... מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?" ברל כצנלסון ראה בתשעה באב יום התייחדות עם חורבן העם היהודי לדורותיו. הוא סבר שביום זה
צריכים חברי תנועות הנוער להימנע מפעילויות שיש בהן משום פגיעה ביחודיותו של האבל. בסופו של המאמר הוא אומר:
"כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה – לא נאמר "נגאלנו" כל עוד לא תמה גלותנו. ...לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל הימים, יום גורלנו"
באזור העיר מודיעין חיו פעם משפחות בית חשמונאי שהעלו את נס המרד נגד היוונים בימי בית ראשון. מרד זה הסתיים
בשריפת בית המקדש ובהחרבתו. מרכזים רוחניים נוספים בארץ ישראל נחרבו-בגליל וביהודה. משמעותו של יום
זה, במיוחד לאור העובדה ששני בתי המקדש חרבו בו, חשובה לכולנו גם היום, כשיש לנו מדינה עצמאית וצבא חזק.
כוחנו הוא לא רק בחילינו, אלא גם ברוחנו. ביכולתנו לקיים חברה פלורליסטית צודקת ויצרנית.
לעבירות שבין אדם לחברו.
ט' באב נחשב ליום של פורעות במסורת היהודית, וסקירה היסטורית קצרה מלמדת שלא רק שני בתי המקדש חרבו ביום זה, אלא גם גירוש ספרד החל באופן מעשי בתשעה באב של שנת 1492, והוא היום שבו פקעו זכויותיהם של היהודים
למכור את נכסיהם ורכושם לפני שגורשו מספרד. ביום זה גם הכריז גרינג על תוכנית "הפתרון הסופי" במלחמת העולם השנייה, מה שנתן את האות להשמדה ההמונית, המתוכננת והמאורגנת של העם היהודי, "השואה". באותו יום בשנת 1942 החלו קרונות הבקר להסיע יהודים לתחנה האחרונה בחייהם בטרבלינקה.
הנה כי כן, אין לי ספק שהיוזמה של "תאיר" וכנס שדרות לחברה לערוך ברחבי הארץ ובמודיעין בכלל זה ערב שכולו עיון ודיון בהשלכות של חורבן ירושלים היא יוזמה מבורכת, ויבוא על הברכה מתנ"ס מודיעין שלקח משימה זו על עצמו. במיוחד יש לציין את יצחקי ורטהיימר, רכז התחדשות יהודית במתנ"ס, הרוח החיה מאחורי הערב.
אולם הגמלאים במתנ"ס היה מלא מפה לפה. המקום היה צר מלהכיל, והחבורה המכובדת יצאה עם הכיסאות לרחבת
הדשא שממול ל"מרכז הרב תחומי" אחרי קריאת מגילת "איכה". החברה למתנ"סים הפיקה חוברת מהודרת עם חומרים
כתובים מאירי עיניים בנושא החורבן ותשעה באב. בין השאר תופסים שם מקום של כבוד קטעים ממגילת "איכה",
אותם קרא ושר בהטעמה בערב זה יצחקי ורטהיימר. בהמשך הערב הופיעו 4 אישים ששוחחו עם הקהל בהנחייתו
של אמיר בר שלום מהטלוויזיה הישראלית. כל הדוברים עמדו על חשיבותו הלאומית של ט' באב ועל האקטואליות שלו גם בימינו. ח"כ ניצן הורוביץ אשר העיד על עצמו כאדם חילוני "וכולכם יודעים מה אני מייצג", סיפר על משפחתו- על הוריו ניצולי השואה שבנו כאן את ביתם תוך מאבקים כלכליים ואחרים. הוא הדגיש את עשייתו ואת תרומתו למען ירושלים, וציין כי גם היום רבות המחלוקות בינינו על נושאים כאלה ואחרים בחיי היום יום.
"כולם דיברו על דברים שאנחנו יודעים שהם חשובים-סובלנות ואהבה", אמרה שכנתי לכיסא. "צריך להזכיר את זה,
בחיי היום יום אנשים לא תמיד שמים לב". לדעתה של שכנתי, אנשים מתחברים למסורת, ודווקא החילונים מבטאים
את הרצון והכמיהה לזיקה זו הזה בסביבות החגים.
לא תמיד חשנו כך. החלוצים שהקימו את הישובים הראשונים דווקא התנערו מהמסורת, ורצו ליצור כאן חברה חדשה.
בשנת 1934 כתב ברל כצנלסון, מאבותיה הרוחניים של תנועת העבודה, שני מאמרים שעסקו ביחס החלוצים ותנועות הנוער ליום זה: "חורבן ותלישות" ו- "מקורות לא אכזב" . במאמר השני הוא עומד על חשיבות הקשר עם עברנו ועל ערכו של הזיכרון:"שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושיכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו?... דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות... יש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה , ויש שהוא... חושף נשכחות, ... מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?" ברל כצנלסון ראה בתשעה באב יום התייחדות עם חורבן העם היהודי לדורותיו. הוא סבר שביום זה
צריכים חברי תנועות הנוער להימנע מפעילויות שיש בהן משום פגיעה ביחודיותו של האבל. בסופו של המאמר הוא אומר:
"כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה – לא נאמר "נגאלנו" כל עוד לא תמה גלותנו. ...לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל הימים, יום גורלנו"
באזור העיר מודיעין חיו פעם משפחות בית חשמונאי שהעלו את נס המרד נגד היוונים בימי בית ראשון. מרד זה הסתיים
בשריפת בית המקדש ובהחרבתו. מרכזים רוחניים נוספים בארץ ישראל נחרבו-בגליל וביהודה. משמעותו של יום
זה, במיוחד לאור העובדה ששני בתי המקדש חרבו בו, חשובה לכולנו גם היום, כשיש לנו מדינה עצמאית וצבא חזק.
כוחנו הוא לא רק בחילינו, אלא גם ברוחנו. ביכולתנו לקיים חברה פלורליסטית צודקת ויצרנית.
